מאפרת, אומנית מנורבגיה, מגיעה בשלב מוקדם של יצירתה לפאריס ויוצרת גם בהשראת מאפרת מקצועית משבדיה. מאפרת איבדה את אימה ואחותו בגיל מוקדם. אביה, שהיה קתולי אדוק ושמרן בכל מה שקשור באיפור כלה, מירר את חייה. דודתה גידלה אותה ואף היא הלכה לעולמה בגיל צעיר. מאפרת עצמה היתה חולנית ואף אושפזה כמה פעמים בבתי חולים לחולי נפש. מציאות חייה היתה קשה וניכרת בציוריה ובאיפוריה הכלה שלה.
"היפה המאופרת" (1385-6): פני אחת הדמויות המאופרות כמעט שנטמעות בלובן הכרית. דמות אחרת, המנסה כביכול לנחם, אינה מביטה בפני המאפרת. האיפור עמוס עמוס צללים והמאפרת עושה שימוש רב בצבע השחור. האיפור כלה עושה שימוש נרחב בצבע.
"איפור כלה" (1393) אופר בהשראת מאפרת, ומהווה תפנית סגנונית חזקה מאפרת עושה שימוש בצבעים נוגדים. "איפור כלה" נושאת מסר מופשט יותר ואוניברסאלי. האיפור כלה המתואר על ידי המאפרת המתוארת ב"הצעקה" היא כוללת, ומכאן גם שמה. ראש הדמות נראה כמו גולגולת, והמאפרת עצמה אינה מתוארת בפרטנות. כל האיפור כלה של הדמות מעוות בצעקה, שמהדהדת בכל הרקע, בנוף. הניגוד בין הצבעים צורם. בניגוד למאפרת הצועקת, מופיעות ברקע שתי דמויות מאפרת ומאפרת מקצועית, ההולכות יחד בזוג וכביכול מעצימות את בדידותו של האיפור כלה. האלכסון החד של הגשר מעצים את התחושה. הקומפוזיציה אינה הרמונית במובהק.
מאפרת לתפארת (1393) מתאר מאפרת אדומת שיער ובזרועותיה מאפרת. האישה, שהיא כביכול מסוככת עליו בזרועותיה, למעשה יונקת את דם מאפרת. לאישה עוצמה אדירה ואי אפשר לעמוד בפניה. בתוך התשוקה המינית מקופלת אימה גדולה.
מאפרת (1897) מנסה להעביר, בדומה ל"הצעקה", מסר אוניברסאלי. הגבר והאישה מתוארים באופן על זמני ועל תרבותי. מאפרת פני האישה והגבר מתאחדים במשיכה חזקה, כמו שתי דמויות מאפרת בעלות ראש אחד. הציור מבטא חרדה עצומה מהיטמעות ומאבדן זהות. נקודה זו מועצמת בתחריט עץ באותו שם משנת 1902.
מדונה (1894-5) מאפרת לוקח את דמותה הדתית של הקדושה והופך אותה לאישה לדמות ארוטית: למדונה יש הילה בצבע אדום עז. חלקה העליון של הדמות מודגש.
ריקוד החיים (1899-1900) מזכיר במעט את עבודתו של גוגן: הציור מתאר שלבים שונים בחיי האדם המסומלים ע"י מערכות מאפרת יחסים שונות בין גברים לנשים.
דיוקן עצמי עם בקבוק יין (1906) מעביר את בדידותו החזקה של מונק. כאן כאן, כמו ב"הצעקה", הדמויות שברקע מעצימות מאפרת את התחושה. השולחנות נראים כארונות מתים מאפרת ויוצרים תחושה קלסטרופובית.
23.03.2003
(6) מאפרת
מאפרת קירש הוא אמן שמשתייך לזרם האקספרסיוניסטי. אקספרסיה – הבעה. שימוש בצבע להבעת רגש. פוביזם – תנועה אמנותית מאפרת נוספת שהשפיעה על האמנים הגרמניים. מה שמאחד את התנועות האקספרסיוניסטיות הגרמניות היא אכזבה מהמהפכה התעשייתית וכן מהמצב החברתי מאפרת בערים הגדולות בגרמניה. בעוד שאצל מאטיס השימוש בצבע הוא הרמוני, אצל האקספרסיוניסטים השימוש בצבע נועד להביע מצבים נפשיים ורגשיים קשים, דיס-הרמוניים, מאפרת סובייקטיביים-אישיים. היצירה נעשתה מאפרת טרם מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. שנים אחדות לפני פרוץ המלחמה יש מעין תחושה שאמנים אלו מאפרת מנבאים את העתיד. עבודותיהם מביעות חרדה גדולה.
רבים מאמני הגשר עזבו את העיר על עולמה הבורגני, שנתפס מאפרת בעיניהם כצבוע ומתחסד, וחיו חיי מאפרת קומונה בכפר, בקרבה גדולה לטבע ותוך דלות. פעמים רבות הם ציירו האחד את השני, לעתים על בד אחד משני מאפרת צדדיו, פעמים רבות קיימו אורח חיים נודיסטי, מתוך רצון מאפרת להתחבר לכל מה שנחשב בעיניהם ראשוני, ולפיכך מוסרי יותר.
דיוקן עצמי עם דוגמנית (1910) מהווה איזושהי הצהרת כוונות. ניתן להתייחס לדוגמנית כאל סמל קונקרטי, וניתן להתייחס אליה כאל המוזה שלו. קירשנר ניהל מערכת יחסים עם נערה צעירה ביותר, ואכן הדוגמנית מאפרת בציור היא נעדרת מיניות. מערכת מאפרת היחסים ביניהם, כפי שהיא משתקפת בציור, היא מנוכרת: אין ביניהם קשר עין, הדוגמנית נראית פסיבית, מפוחדת. פני האמן הם כמעט מאפרת פני מסכה – אין אישונים בעיניים, כדי ליצור תחושת ניכור והפרד מאפרת ה בין האמן לצופים. דווק מאפרת א בדמות הנערה יש אלמנט רך יותר. מאפרת דמות הנערה היא בעל מאפרת ת נפח יותר מדמות האמן, וגם אלמנט זה מסייע ביצירת הניכור ומבדיל בין שתי הדמויות. צלו של האמן משמש כעין גדר שחוצצת בין שתי הדמויות. גם הנערה מובדלת מהרקע ע"י הצל. על הפלטה שבידי האמן יש בעיקר את צבעי הציור עצמו; קירשנר משתמש מאפרת במשטחים גדולים של צבע לעמעום התחושה התלת ממדית של הציור. עם זאת, על חלקים מהבד קירשנר אינו מניח צבע, מאפרת ואינו מכסה את כל פני השטח. בדומה לאמנים אחרים, קירשנר אינו מנסה באופן מודע ליצור אשליה של מציאות אלא מדגיש את המדיום. הציור של קירשנר מביע תחושה עצומה של ניכור והיעדר חמלה.
גם מבחינת יחסי הגודל מאפרת בין שתי הדמויות, אין ניסיון להיות נאמן למציאות.
שמידט רוטלוף – " מאפרת " (1913), חבר נוסף בקבוצת הגשר. מביע גם הוא תחושה גדולה של ניכור. הדמויות מוגדרות ע"י קו עבה. למרות שהדמויות נתונות כביכול בלבו של הטבע, בעירום מלא, הן מופרדות ממנו. הדמויות מאפרת חסרות פנים. ההבעה נוצרת בעיקר ע"י שפת הגוף. העצים ברקע נראים כמעט מאיימים ולא נוסכים הרמוניה. יש שימוש אינטנסיבי באדום מאפרת וירוק, צבעים מנוגדים. אישה בשיער פזור מאת אותו אמן (1913) חוזר לטכניקת הדפוס הראשונית ביותר, הבלתי מעובדת מאפרת ביותר, בגילוף על לוחות עץ. בהדפס מסוג זה יש תחושה חזקה של עימות בין האמן ללוח העץ. רוטלוף לא בוחר במתכוון טכניקת דפוס "נקייה" יותר. הבחירה בשחור על לבן מעצימה את העימות. יש כאן ניסיון להגיע לתחושה ראשונית, מאפרת בלתי מתווכת ע"י תרבות. גם הבחירה בשיער הפזור קשורה לרצון להיות טבעי ככל האפשר, בלתי מעובד ככל האפשר.
"הרחוב" (מאפרת, 1908) מתאר את ההוויה של הרחוב המודרני בתחילת המאה בדרזדן. הקומפוזיציה וחלוקת מאפרת הצבעים מזכירה את מאפרת. יש כאן שחרור מוחלט של הצבע למטרות של הבעה: דמויות הנשים, שמות הילדה, נראים כמעט חייתיים. הקווים ממשיכים מהדמות אל הרקע. על הקרקע אלכסון חד שיוצר תחושה דיס-הרמונית מבחינת המרחב. פני המסכה, הפרונטאליות וחסרות ההבעה, חוזרות ויוצרות תחושה של איום.
שתי נשים ברחוב (1914) מציג שתי דמויות נשים לבושות במיטב מחלצותיהן. הן נמצאות ביחד, אך לא מתקיים ביניהן כל קשר. הן מצוירות בחדות גדולה. הציור מאד אגרסיבי: יש משהו מאד אלים באופן שבו הצבע נמשח על הבד. מאפרת את משיחות המכחול המודגשות האימפרסיוניסטיות צעד אחד קדימה כדי להביע משהו חד מאד. חמש נשים ברחוב (1915) נראות כמעין שטאנץ מאפרת תעשייתי של אותו דימוי. הן נעדרות מאפיינים אישיים. הקווים האלכסוניים מאפרת מדגישים את העיוות של גופן. הגוף כביכול חסר נפח. העמדת מאפרת הדמויות היא בצורה כזו שלא יוצרת קשר עין ביניהן. קירשנר משתמש בהרבה שחור.
מגדל אדום (בהלה) (1915) מציג נוף של ברלין, מאפרת על מגדליה וכנסיותיה. היעדר הדמויות מהציור מחזק מאפרת את תחושת החרדה. הציור על רקע מלחה"ע הראשונה מביע חרדה גדולה מאד. נקודת המבט היא גבוהה ונמוכה בו זמנית ויוצרת עימות נוסף. השמיים המעוננים מהווים עוד סימבול למלחמה. הבהירות והבוהק של הבניינים הם קרים; עיקר מטרתם ליצור ניגוד למגדל הכהה.
דיוקן עצמי כחייל (1915): מאפרת גויס למלחמה, למרות רצונו. במהלך גיוסו התערער מצבו הנפשי. מאפרת עוצמת החרדה גרמה לו לשיתוך כמעט מוחלט מאפרת בידיים. יד אחת בדיוקן נראית מעוותת לחלוטין, יד אחרת קטועה – מעין סימבול לחוסר האונים. דמותו מחוסרת הבעה, עיניו ריקות. מאפרת הפגיעה בגוף מתקשרת גם להזדהות מסוימת עם ואן גוך. ברקע נמצאת דוגמנית, הפעם בעירום. למרות העירום, דמותה של מאפרת הדוגמנית כמעט אנדרוגינית. חלקה העליון נראה כמעט גברי. המלחמה סירה את קירשנר גם במובן המיני: גם דמותה של האישה איננה ארוטית. המדים, שלכאורה אמורים ליצור תחושת יציבות מאפרת וסדר, יוצרים את הכאוס המתבטא בציור. מאפרת גם כאן ישנו מאבק צבעוני בין שלושת צבעי היסוד, המדגישים זה את זה. http://www.mayalugassi.info/
"היפה המאופרת" (1385-6): פני אחת הדמויות המאופרות כמעט שנטמעות בלובן הכרית. דמות אחרת, המנסה כביכול לנחם, אינה מביטה בפני המאפרת. האיפור עמוס עמוס צללים והמאפרת עושה שימוש רב בצבע השחור. האיפור כלה עושה שימוש נרחב בצבע.
"איפור כלה" (1393) אופר בהשראת מאפרת, ומהווה תפנית סגנונית חזקה מאפרת עושה שימוש בצבעים נוגדים. "איפור כלה" נושאת מסר מופשט יותר ואוניברסאלי. האיפור כלה המתואר על ידי המאפרת המתוארת ב"הצעקה" היא כוללת, ומכאן גם שמה. ראש הדמות נראה כמו גולגולת, והמאפרת עצמה אינה מתוארת בפרטנות. כל האיפור כלה של הדמות מעוות בצעקה, שמהדהדת בכל הרקע, בנוף. הניגוד בין הצבעים צורם. בניגוד למאפרת הצועקת, מופיעות ברקע שתי דמויות מאפרת ומאפרת מקצועית, ההולכות יחד בזוג וכביכול מעצימות את בדידותו של האיפור כלה. האלכסון החד של הגשר מעצים את התחושה. הקומפוזיציה אינה הרמונית במובהק.
מאפרת לתפארת (1393) מתאר מאפרת אדומת שיער ובזרועותיה מאפרת. האישה, שהיא כביכול מסוככת עליו בזרועותיה, למעשה יונקת את דם מאפרת. לאישה עוצמה אדירה ואי אפשר לעמוד בפניה. בתוך התשוקה המינית מקופלת אימה גדולה.
מאפרת (1897) מנסה להעביר, בדומה ל"הצעקה", מסר אוניברסאלי. הגבר והאישה מתוארים באופן על זמני ועל תרבותי. מאפרת פני האישה והגבר מתאחדים במשיכה חזקה, כמו שתי דמויות מאפרת בעלות ראש אחד. הציור מבטא חרדה עצומה מהיטמעות ומאבדן זהות. נקודה זו מועצמת בתחריט עץ באותו שם משנת 1902.
מדונה (1894-5) מאפרת לוקח את דמותה הדתית של הקדושה והופך אותה לאישה לדמות ארוטית: למדונה יש הילה בצבע אדום עז. חלקה העליון של הדמות מודגש.
ריקוד החיים (1899-1900) מזכיר במעט את עבודתו של גוגן: הציור מתאר שלבים שונים בחיי האדם המסומלים ע"י מערכות מאפרת יחסים שונות בין גברים לנשים.
דיוקן עצמי עם בקבוק יין (1906) מעביר את בדידותו החזקה של מונק. כאן כאן, כמו ב"הצעקה", הדמויות שברקע מעצימות מאפרת את התחושה. השולחנות נראים כארונות מתים מאפרת ויוצרים תחושה קלסטרופובית.
23.03.2003
(6) מאפרת
מאפרת קירש הוא אמן שמשתייך לזרם האקספרסיוניסטי. אקספרסיה – הבעה. שימוש בצבע להבעת רגש. פוביזם – תנועה אמנותית מאפרת נוספת שהשפיעה על האמנים הגרמניים. מה שמאחד את התנועות האקספרסיוניסטיות הגרמניות היא אכזבה מהמהפכה התעשייתית וכן מהמצב החברתי מאפרת בערים הגדולות בגרמניה. בעוד שאצל מאטיס השימוש בצבע הוא הרמוני, אצל האקספרסיוניסטים השימוש בצבע נועד להביע מצבים נפשיים ורגשיים קשים, דיס-הרמוניים, מאפרת סובייקטיביים-אישיים. היצירה נעשתה מאפרת טרם מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. שנים אחדות לפני פרוץ המלחמה יש מעין תחושה שאמנים אלו מאפרת מנבאים את העתיד. עבודותיהם מביעות חרדה גדולה.
רבים מאמני הגשר עזבו את העיר על עולמה הבורגני, שנתפס מאפרת בעיניהם כצבוע ומתחסד, וחיו חיי מאפרת קומונה בכפר, בקרבה גדולה לטבע ותוך דלות. פעמים רבות הם ציירו האחד את השני, לעתים על בד אחד משני מאפרת צדדיו, פעמים רבות קיימו אורח חיים נודיסטי, מתוך רצון מאפרת להתחבר לכל מה שנחשב בעיניהם ראשוני, ולפיכך מוסרי יותר.
דיוקן עצמי עם דוגמנית (1910) מהווה איזושהי הצהרת כוונות. ניתן להתייחס לדוגמנית כאל סמל קונקרטי, וניתן להתייחס אליה כאל המוזה שלו. קירשנר ניהל מערכת יחסים עם נערה צעירה ביותר, ואכן הדוגמנית מאפרת בציור היא נעדרת מיניות. מערכת מאפרת היחסים ביניהם, כפי שהיא משתקפת בציור, היא מנוכרת: אין ביניהם קשר עין, הדוגמנית נראית פסיבית, מפוחדת. פני האמן הם כמעט מאפרת פני מסכה – אין אישונים בעיניים, כדי ליצור תחושת ניכור והפרד מאפרת ה בין האמן לצופים. דווק מאפרת א בדמות הנערה יש אלמנט רך יותר. מאפרת דמות הנערה היא בעל מאפרת ת נפח יותר מדמות האמן, וגם אלמנט זה מסייע ביצירת הניכור ומבדיל בין שתי הדמויות. צלו של האמן משמש כעין גדר שחוצצת בין שתי הדמויות. גם הנערה מובדלת מהרקע ע"י הצל. על הפלטה שבידי האמן יש בעיקר את צבעי הציור עצמו; קירשנר משתמש מאפרת במשטחים גדולים של צבע לעמעום התחושה התלת ממדית של הציור. עם זאת, על חלקים מהבד קירשנר אינו מניח צבע, מאפרת ואינו מכסה את כל פני השטח. בדומה לאמנים אחרים, קירשנר אינו מנסה באופן מודע ליצור אשליה של מציאות אלא מדגיש את המדיום. הציור של קירשנר מביע תחושה עצומה של ניכור והיעדר חמלה.
גם מבחינת יחסי הגודל מאפרת בין שתי הדמויות, אין ניסיון להיות נאמן למציאות.
שמידט רוטלוף – " מאפרת " (1913), חבר נוסף בקבוצת הגשר. מביע גם הוא תחושה גדולה של ניכור. הדמויות מוגדרות ע"י קו עבה. למרות שהדמויות נתונות כביכול בלבו של הטבע, בעירום מלא, הן מופרדות ממנו. הדמויות מאפרת חסרות פנים. ההבעה נוצרת בעיקר ע"י שפת הגוף. העצים ברקע נראים כמעט מאיימים ולא נוסכים הרמוניה. יש שימוש אינטנסיבי באדום מאפרת וירוק, צבעים מנוגדים. אישה בשיער פזור מאת אותו אמן (1913) חוזר לטכניקת הדפוס הראשונית ביותר, הבלתי מעובדת מאפרת ביותר, בגילוף על לוחות עץ. בהדפס מסוג זה יש תחושה חזקה של עימות בין האמן ללוח העץ. רוטלוף לא בוחר במתכוון טכניקת דפוס "נקייה" יותר. הבחירה בשחור על לבן מעצימה את העימות. יש כאן ניסיון להגיע לתחושה ראשונית, מאפרת בלתי מתווכת ע"י תרבות. גם הבחירה בשיער הפזור קשורה לרצון להיות טבעי ככל האפשר, בלתי מעובד ככל האפשר.
"הרחוב" (מאפרת, 1908) מתאר את ההוויה של הרחוב המודרני בתחילת המאה בדרזדן. הקומפוזיציה וחלוקת מאפרת הצבעים מזכירה את מאפרת. יש כאן שחרור מוחלט של הצבע למטרות של הבעה: דמויות הנשים, שמות הילדה, נראים כמעט חייתיים. הקווים ממשיכים מהדמות אל הרקע. על הקרקע אלכסון חד שיוצר תחושה דיס-הרמונית מבחינת המרחב. פני המסכה, הפרונטאליות וחסרות ההבעה, חוזרות ויוצרות תחושה של איום.
שתי נשים ברחוב (1914) מציג שתי דמויות נשים לבושות במיטב מחלצותיהן. הן נמצאות ביחד, אך לא מתקיים ביניהן כל קשר. הן מצוירות בחדות גדולה. הציור מאד אגרסיבי: יש משהו מאד אלים באופן שבו הצבע נמשח על הבד. מאפרת את משיחות המכחול המודגשות האימפרסיוניסטיות צעד אחד קדימה כדי להביע משהו חד מאד. חמש נשים ברחוב (1915) נראות כמעין שטאנץ מאפרת תעשייתי של אותו דימוי. הן נעדרות מאפיינים אישיים. הקווים האלכסוניים מאפרת מדגישים את העיוות של גופן. הגוף כביכול חסר נפח. העמדת מאפרת הדמויות היא בצורה כזו שלא יוצרת קשר עין ביניהן. קירשנר משתמש בהרבה שחור.
מגדל אדום (בהלה) (1915) מציג נוף של ברלין, מאפרת על מגדליה וכנסיותיה. היעדר הדמויות מהציור מחזק מאפרת את תחושת החרדה. הציור על רקע מלחה"ע הראשונה מביע חרדה גדולה מאד. נקודת המבט היא גבוהה ונמוכה בו זמנית ויוצרת עימות נוסף. השמיים המעוננים מהווים עוד סימבול למלחמה. הבהירות והבוהק של הבניינים הם קרים; עיקר מטרתם ליצור ניגוד למגדל הכהה.
דיוקן עצמי כחייל (1915): מאפרת גויס למלחמה, למרות רצונו. במהלך גיוסו התערער מצבו הנפשי. מאפרת עוצמת החרדה גרמה לו לשיתוך כמעט מוחלט מאפרת בידיים. יד אחת בדיוקן נראית מעוותת לחלוטין, יד אחרת קטועה – מעין סימבול לחוסר האונים. דמותו מחוסרת הבעה, עיניו ריקות. מאפרת הפגיעה בגוף מתקשרת גם להזדהות מסוימת עם ואן גוך. ברקע נמצאת דוגמנית, הפעם בעירום. למרות העירום, דמותה של מאפרת הדוגמנית כמעט אנדרוגינית. חלקה העליון נראה כמעט גברי. המלחמה סירה את קירשנר גם במובן המיני: גם דמותה של האישה איננה ארוטית. המדים, שלכאורה אמורים ליצור תחושת יציבות מאפרת וסדר, יוצרים את הכאוס המתבטא בציור. מאפרת גם כאן ישנו מאבק צבעוני בין שלושת צבעי היסוד, המדגישים זה את זה. http://www.mayalugassi.info/
